לאחרונה יוצא לי להרהר לא מעט באחת המצוות המרכזיות בתורה, "ואהבת לרעך כמוך". ייתכן והסיבה לכך היא המוני הפרסומים והשלטים לכבוד חודש הגאווה בהם מתנוססת האמרה "ואהבת לרעך כמוך – גם אם הוא לא כמוך", אמרה שבאה להזכיר לנו לאהוב את כולם באופן שווה, ללא הבדל גזע, מין, נטייה מינית ודת. נושא חשוב מאין כמותו, אבל הפעם אני רוצה להסתכל על מה שהמשפט ואהבת לרעך כמוך טומן בחובו דווקא מנקודת מבט קצת אחרת.
כשלמדנו בבית הספר את המושג "ואהבת לרעך כמוך" הוא הוסבר פשוטו כמשמעו, יש לאהוב את הזולת כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו. נשמע פשוט לא? העניין הוא שאף אחד לא הסביר לנו מה הכוונה באהבה ואיך הדבר אפשרי בכלל? ומה קורה אם אנו לא יודעים איך לאהוב את עצמנו?
אני חושבת שבהרבה מובנים סיגלנו בילדות דרכי התנהגות הקשורים בהבנה לא מדויקת של מצווה זו, מה שייתכן ויצר אמונות שמרחיקות אותנו מעצמנו היום כמבוגרים. אמונות כמו "אם אני חושבת על עצמי אני אגואיסטית", "אהבה עצמית שווה נרקיסיזם" ויותר מכל, "כדי שיאהבו אותי אני צריכה לרצות אחרים". אמונות כאלה יכולות ליצור דפוסים של חוסר ביטחון, זלזול והערכה עצמית נמוכה.
זה אף יכול להוביל לכך שנתהלך בעולם בתחושה שזה מסוכן עבורנו לאהוב את עצמנו כי הרי אז נחטא בחטא היוהרה, ואם בדרך ניתקל באדם בעל ביטחון עצמי שנראה לנו מתנשא נמצא בו את כל מה שאנחנו לא ונתרחק ממנו במקום להתקרב למצוות אהבת הזולת.
כך שלצד ערכים כמו כבוד לזולת, צניעות והתחשבות באחר שמשרישים בנו מגיל קטן, הייתי שמחה שהיו מלמדים אותי גם שזה בסדר לאהוב את עצמי, להקשיב לרצונות שלי ולתת מקום לצרכים שלי ושאין סתירה בין כל אלו לאהבת האחר אלא רק להיפך – הרי איך נאהב אחרים אם לא נאהב את עצמנו קודם?
אם נסתכל על הציווי עצמו "ואהבת לרעך כמוך", הרי שעלינו לאהוב אחרים כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו, משמע שקודם כל עלינו לאהוב את עצמנו ורק כך נוכל להעניק אהבה.
אהבה היא האנרגיה הטהורה והגבוהה ביותר שקיימת וכדי להיות מסוגלים להרגיש אותה כלפי אחרים עלינו לדעת כיצד היא מרגישה ולהעריך את מהותה האמיתית. כדי לעשות זאת עלינו להתחיל קודם כל מאהבה עצמית, אהבה לגוף שלנו, למחשבות, הרגשות ובעצם כל מה שהוא אני. הקבלה המוחלטת הזאת של כל החלקים שלנו תלמד אותנו להרחיב את האהבה מעבר לגבולות האני ולהעניק אותה גם לקרובים שלנו, לטבע, לבעלי החיים ולכל מה שהבריאה יצרה.
דרך נוספת בה נוכל להיות מחוברים לאהבה עצמית היא הודיה, זה עוד שלב שיעזור לנו לעשות את המעבר בין אהבה עצמית לאהבת הזולת. ככל שנרבה לחיות בהודיה, אפילו על הדברים הקטנים ביותר בחיים שלנו, נוכל לראות את הקסם שבבריאה ולאט לאט נבחין איך כל חלק או אדם ביקום יוצרים שלם אחד גדול. ואם כולנו חלק מאותו שלם – הרי שכולנו אהבה. לכן כשאנחנו אוהבים את עצמינו, משמע אנחנו אוהבים את כולם.
